Just my imagination או המתכון שלי לקרנבריז

מה האסוציאציה הראשונה שעולה לכם כשאתם שומעים את המילה "קרנבריז"? אני בטוחה שאצל רובכם זה התחלק די שווה בשווה בין "וודקה" ל"זומבי".

הקרנבריז

הקרנבריז לאט לאט בלי לשים לב קיימים פה משנת 92' (!!) עם יציאת  אלבומם הראשון "Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We?" שהיה, גם כשלעצמו ובעיקר יחסית לבאים אחריו אלבום מקסים. "Linger", הלהיט הגדול הראשון שלהם, הוא עד היום לדעתי הלהיט היפה ביותר שהם הוציאו. ולמרות שרוב הכבוד וההערכה ניתנים בדרך כלל לאחיו "Zombie" מהאלבום השני והמצליח בטירוף "No Need To Argue", אני נשארת נאמנה ל"Linger", שהוא ללא ספק אחד מלהיטי גלגל"צ היפים של העשור הקודם. 

אני מאמינה גדולה בעיתוי בחיים וגם במקרה הזה אני חושבת שההצלחה של הקרנבריז עומדת הרבה בזכות עיתוי נכון ותזמון מושלם. באותם השנים, בתוך מבול להקות הגראנג' ומקצבי ההיפ הופ הכוחניים, הקרנבריז הביאו איתם תמימות וטוהר, שני הדברים שהיו חסרים לנפשות רומנטיות שאיבדו את דרכן בין ניסיונות ההתאבדות של קורט קוביין לנאצות הגנגסטא–ראפ של טופאק ואייס–טי. אחרי הכל, קשה להישאר אדישים ללחנים קלטיים יפים והקרנבריז שלקחו תחילה את אמריקה, כבשו אחר כך את העולם.

קורט קוביין אובדני

טופאק והגנגסטא-ראפ

       

הסולנית דולורס אוריאורדן שנראית ונשמעת קצת כמו האחות ההיסטרית של שינייד אוקונור מילאה חלל ריק בקרב בנות עשרה שהשתוקקו לגיבורה עכשווית. מי שצפה באדיקות בסדרות טלוויזיה של בני נוער אמריקאיים של אמצע שנות ה- 90 (כמוני!) כמו "חוף מליבו" ו"בברלי הילס 90210" היה יכול למצוא פוסטרים של הלהקה מקשטים את חדרי גיבורי הסדרה. יש מצב שהם אפילו נתנו הופעה ב"אפטר דארק" מתישהו :)

the cranberries fans

בערך בשנת '96 החלה לדעוך ההצלחה המסחררת של החבורה האירית יחד עם שמועות עיקשות על עזיבת הסולנית לטובת קריירת סולו ויציאתו של האלבום השלישי "To the faithful departed" שכלל בעיקר שירי מחאה בעלי גוון פוליטי שנכתבו בהשראתו של בונו ידידה הטוב של אוריאורדן. (דהההה... איך אפשר לכלול באותה הנשימה את המילים פוליטיקה, מחאה ואיריים בלי לקשור את זה לבונו?!)

מאז הקרנבריז די עובדים על אוטומאט... (למישהו יש מתכון לעוגת גבינה וקרנבריז פרווה?) הם מקפידים לשמור על קשר עם הקהל שלהם ואחת לשנתיים הם מגיחים עם עוד תקליט. הם התפרקו וחזרו והאמת שזה כבר לא ממש מרגש, זה מרגיש שהלהקה מוציאה אלבומים כי ככה זה, כי הם חתומים  בחברת תקליטים וחייבים, כי הם עושים מזה כסף לא רע, כי כישלון הוא עניין יחסי וכי כל עוד יש מיליון אנשים ביבשת אירופה שיקנו דיסק חדש של הקרנבריז אז יש סיבה להוציא דיסק כנראה. להקות גדולות וטובות מהם עובדות ככה, וכמו שאומר שם אלבומם הראשון Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We?!

אני מניחה שבסך הכל הקרנבריז שואפים לשחזר את ההצלחה של שנת 95’, אבל להקליט שוב ושוב את אותם אלבומים עם שמות הזויים ויללות מוזרים, הוא לא הטריק שירים אותם בחזרה. להפוך פתאום ללהקה טובה נגיד זה יכול להיות שינוי מרענן...

לחיים! 

With or without you או היחסים הסכיזופרניים שלי עם U2

אני אומרת לעצמי כבר המון זמן שאני חייבת, פשוט חייבת לכתוב כבר על U2 ומסיבה מסוימת זה ממש לא פשוט... היחסים שלי איתם מאוד מורכבים.

U2 עבורי זה כמו החתיך של השכבה, שבשנייה יכול להדליק אותי ולהעיף אותי גבוה, אני יכולה לבהות בו, להקשיב לו ולבבות ירחפו לי מעל הראש, אבל שנייה אחר כך הוא יכול לעשות או להגיד משהו הכי קטן שיגרום לי להתעצבן ולסלוד ממנו.

אז החלטתי בפוסט הזה אחת ולתמיד לנסות ולפתור את העניינים שלי עם האיריים. אני הולכת לשנס מותניים ולעשות מעשה רוס גלר:

Pros and Cons List!  

אז בעד...

1. הקול של בונו: אין דברים כאלה, אי אפשר לקחת מבונו את היכולת לרגש באמצעות הקול המיוחד והחרוך שלו (במיוחד כשהוא צועק)

2. היכולת המבריקה להישאר כל כך הרבה שנים על הגבול בין פופ לרוק ועדיין לחדש ולרגש

3. The sweetest thing - כי גם אני סופר קיטשית שמתלהבת שבונו המתוק כתב את השיר הזה לאשתו המתוקה שהיא הדבר הכי מתוק...

4. דה אדג' האיש, הגיטרה וכובע הגרב הוא אחד הגיטריסטים הכי משובחים שקיימים פה

5. בגלל היכולת המדהימה להעביר טקסטים רומנטיים עד כאב בצורה לא קיטשית (נקודה למחשבה לקוראות סלין וויטני!!)

ונגד...

1. בונו = קול יפה בספרדית. כמה ילד מגלומן אתה צריך להיות כדי להכתיר ולהחליט שמעכשיו זה השם שלך??

2. ONE ואין לי מה להוסיף, השיר הזה המאיס את עצמו בכל דרך אפשרית!

3. כי ככל שעוברות השנים מתגברת בי ההרגשה שהם כבר לא הרכב אומנותי אלא מותג ומכונת יח"צ משומנת

4. Beautiful Day - כמו שאומרים: ג'וני וואט ד'ה פאק??? וואט דה פאק בונו חשב כשהוא כתב את היציאה ההזויה הזאת?

5. כי הקטע של הדת והשמרנות הנוצרית המתחסדת מעצבן אותי נורא –

כמות הדימויים הדתיים בשירים שלהם עצומה כמעט כמו של להקת רוק נוצרית מדרום ארה"ב. חלק מההופעות שלה נפתחות - בלי שהמעריצים אפילו שמים לב - בקריינות של פסוקים מספר תהילים. גם בצילום שעל עטיפת All That You Can't Leave Behind  האלבום שהוציאו בשנת 2000, נראים חברי הלהקה בטרמינל של שדה התעופה שארל דה־גול בפריז כשמאחוריהם שלט שמפנה את המעריצים לפסוק מספר ירמיהו

אני מניחה שבמקרה של תיקו אני נשארת באותו המצבwith or without U2  עם יחסי האהבה-שנאה שלי ללהקה הרווחית בעולם והסמל של האומה האירית כולה.
אני עוד אצליח לחיות עם זה בשלום, מקווה שבונו לא ייקח את זה קשה... מקסימום שיעשה סיבוב באפריקה, זה בטח יעשה לו טוב (וללהקה)

 *בונוס לקוראים שחוגגים יומולדת החודש:

"ספיישל בוורלי" או מי יותר שווה?

המקום: המדרגות מול השער הקדמי של בית הספר היסודי "יפה נוף" בראשל"צ.

הזמן: ההפסקה הגדולה, שלהי 94'.

המשתתפות: אני וחברותיי דאז, בנות כיתה ד'3.

גם לי וגם לחברות שלי היו תמיד ציפיות גבוהות. מעולם לא חשנו צורך לדון על הבנים מהכיתה או מהשכבה או אפילו לא על החתיכים של כיתה ו'... (פרט לקורא ר.ט שעכשיו בן 30... ראיתי אותך בפייס ואני לא מאמינה שאתה שמנמן מקריח!) הייתי חייבת לפרוק... :)  

אז בין הקפיצות בגומי להחלפת מכתביות היינו מתיישבות על המדרגות ודנות באחד המאבקים הגדולים שידע העולם בשנות התשעים שלו.

יפה-נוף ראשל"צ

מי יותר שווה? דילן מקיי הגולש המלנכולי המיוסר, המחוספס והעגמומי, האיש, הג'ל והצלקת בגבה או ברנדון וולש החנון היפה, מלך הפיץ' פיט, האיש והפאות, השליט של עיתון בצפר והבחור שכל אמא יהודייה הייתה מאחלת לבת שלה.

ווסט בוורלי VS יפה נוף

אני כבר בת 27 (damn it) והשאלה הזאת צפה אצלי עד היום... אני מוכנה כבר מכיתה ד' עם תשובה ברורה ומנומקת – באאאארור שדילן! הוא יותר סקסי, יותר מגניב והכי חשוב אף פעם לא ישעמם אותי. יחד עם זאת אני לא יכולה להכחיש שאני קצת זוכרת לו את הבגידה בברנדה כשהייתה בפריז ומאז, אני מודה, משהו באמונה הטבעית שלי בגברים נסדק ולא שב להיות כשהיה עד אותו ערב.

ברנדה ודילן - שלמות זוגית

דילן מקיי

בוורלי הילס 90210, להלן "בוורלי", היא סוכן החברות המשמעותי ביותר למי שגדל כאן בניינטיז. "כמו בוורלי" היה משפט המפתח של כל ילד ונער. למרות שבמקום נאט מהפיץ' פיט הייתה לי את דליה בדרך חזרה מבית הספר ובמקום מוסטנג היו ליBMX  ורודות ואף בן בכיתה לא ממש הצליח לגדל פאות לחיים לתפארת ברנדון וולש, בוורלי הייתה באותם הימים העולם עליו כולם חלמו.

הפיץ' פיט

גם זו דרך להגיע לבית הספר...

אני זוכרת את הריטואל - אוכלת ארוחת ערב, מתקלחת והולכת לראות בוורלי. הפנטזיה שלי באותם הימים הייתה שיהיה לי לוקר. תמיד חשבתי איזה מגניב זה להגיע לבית הספר בלי תיק, לאחוז רק בקלסר חצי ריק כמו ברנדה, להדביק תמונת שקר כלשהי על הדלת (ואולי גם מראה קטנה?) ולטרוק אותה כשאני ממש מתעצבנת אחרי שתפסתי את החבר שלי בוגד עם החברה הכי טובה שלי שיוצאת בכלל עם אחי. 

ברנדון מדגמן לוקר

Beverly smells like teen spirit!
היום אולי מכנים את שיחות הפוסט פרק "שיחות ברזייה" או "שיחות קפה" אבל אני זוכרת עד עכשיו איפה התקיימה כל שיחה ושיחה על אותם האירועים המחוללים של הסדרה. בזמן ריצת 400 מטר בשיעור ספורט פטפטתי על המוות הנוראי של ג'ק מקיי, אבא של דילן.
על הברזלים מול בית הספר "שלמון" (מקום המפגש של יציאת שישי) דנתי בחשיבות רבה על התקרית המביכה של ברנדה וקלי כשהגיעו באותה השמלה לפרום. 
ואיך לא??? ב-9.11.95 (כן, אני דפוקה) הבוקר לאחר שנרצחה טוני מארשט, אשתו של דילן, כשהגעתי לכיתה עם עיניים נפוחות מבכי ובמבט אחד כולם הנהנו וידעו בדיוק מה קרה אתמול בערב, לא היה צריך לומר דבר.

שיק 2X

טוני מארשט ז"ל, מוות חסר היגיון!

                                     קליפ חובה לכל מעריצות דילן

כפרפראזה לחיים, בוורלי התחילה לשעמם ככל שהזדקנה. ההידרדרות החלה לדעתי כשקהל הצופים של בוורלי (ילדי הניינטיז) גדלו. ירד להם האסימון ופתאום הם התחילו לקלוט שיש מצב שכל השחקנים מ-מ-ש זקנים וגם מה זה מעניין החיים אחרי הקולג'?!?! בסדרות שכאלה 22 הוא ה-42 החדש... 
דילן עזב, דונה פתחה רגליים, דייויד הפך לחתיך של הסדרה ונאט מהפיץ' פיט חש מינימום שיראזי עם ליין חיי הלילה ה"אפטר דארק"... זה כבר נהיה ממש פחות מעניין! אמנם היה את ואלרי מאלון אבל סדרה שלמה לא יכולה להישען על עלילותיה של בחורה מגניבה אחת!

ואלרי "לא קל להיות האאוטסיידרית מבאפלו" 

אפשר להתווכח אם בוורלי הקדימה את זמנה כשהתעסקה באותן השנים באונס, סמים, אלכוהול והתמכרויות שונות ומשונות. אבל מה שבטוח זה שבוורלי היא ללא ספק סדרת התיכון הטובה ביותר שנעשתה אי פעם, מודל לחיקוי של כל הבאות אחריה וזיכרון מתוק של הילדות והנעורים שלי.

גופייה שנקנתה בסקשן הוינטייג' של forever 21, אפריל 2011

אז מי יותר שווה?

No Suprises או הפרדוקס של רדיוהד

רדיוהד

אני אפתח את הפוסט במשפט אחד שאחרי שתקראו אותו בפעם הראשונה תגידו "כאילו דהההההה" אבל המשפט הזה יכול למצות ולסכם את כל מה שיש לי לומר על רדיוהד. וזה הולך ככה: 

"מה שאני הכי אוהבת ברדיוהד זה שהם לא אואזיס". 

זה לא אמור להיות עמוק או מתחכם ואין פה שום טריק של פסיכומטרי... ומיד אסביר:

הסיפור של אואזיס הוא סיפור ידוע, הלהקה הבריטית המפורסמת מהניינטיז היא להקה מעולה אבל יש לה חיסרון אחד גדול. היא התחילה בקו מסוים של מוזיקה ומאז מעולם לא חידשה. תוך 3 שניות כשאתם שומעים שיר של האחים גלאגר האנטיפטיים אי אפשר להכחיש שהוא מסריח כולו מאואזיסיות. במשך 7 אלבומים חברי הלהקה ניגנו את אותו הסגנון, אותו הכיוון ולא ניסו לחדש מעולם.

רדיוהד VS אואזיס

ואני דווקא אוהבת את אואזיס ומעריצה אדוקה של משוגעים בריטיים (ראו פוסטים קודמים על רובי ויליאמס או להקת בלר) אבל השכלתי להבין שלהקה טובה היא להקה שיודעת להתבגר מוזיקלית.

ורדיוהד בדיוק שם, התבגרו לנגד עיננו מאלבום לאלבום כמו ילד שרק אתמול למד לנגן את יונתן הקטן והנה הוא כבר מנגן את הסימפוניה השמינית של בטהובן.

המעבר מבריטפופ לפאנק רוק למלודיות עם נגיעות אלקטרוניות ואפקטים ממוחשבים, ה"לא להתמסחר" אך גם "לא ליפול לאיזוטריה", "לא להתחנף" אך גם "לא לאבד את הנשמה", להתנסות בצלילים אלקטרוניים באולפן אך גם לשמור על פורמט להקה על הבמה, על כל הפרדוקסים האלה בדיוק רדיוהד יושבים.

one of my favorites

הם מהפכניים, מעצבנים ופלצנים אך בעיקר מוזיקאים נהדרים. ואני טוענת שמוזיקאים נהדרים הם לא מוזיקאים שעושים מוזיקה נהדרת (לפחות לא במאה אחוז מהזמן). מוזיקאים נהדרים הם מוזיקאים שעושים מוזיקה נהדרת בחלק מהזמן ובחלק אחר פשוט מתנסים, מתקשקשים, מותחים גבולות (גם של סבלנות) ומשתדלים לא לשעמם. ברור שזה לא תמיד מושלם, הרי כולנו יודעים שכשלא הולכים על בטוח משלמים מחיר. פלופים נוראיים לצד הבלחות גאוניות, קתרזיס מוזיקלי לצד אכזבות גדולות אך 15 שנה שרדיוהד גורמים לעולם שלם להסתער על כל אלבום חדש שלהם לאחר הודעה תמימה אחת לציבור.

רדיוהד

והנה לפני מספר חודשים הם הוציאו אלבום חדש ומבריק the king of limbs ורק על הדרך מגיע להם שאפו. בתקופה של היום בה ליידי גאגא ובריטני ספירס מוציאות את העולם מדעתו באמצעות טיזרים, רמזים, הודעות יח"צ וציוצים סביב סינגל אחד מסכן, באים רדיוהד ומשחררים אלבום שלם כמעט ללא התראה. פתאום קם אלבום בבוקר (הוא לא מרגיש כי הוא עם... זה סתם מוזר) אלבום שלם, חדש, ארבע שנים אחרי קודמו (המצוין) In Rainbows בלי רעש ובלי צלצולים. 

והנה לכם עוד פרדוקס: אצל רדיוהד דווקא המחסור ב"רעש וצלצולים" הוא מקדם הרעש הגדול ביותר.

גם In Rainbows יצא במקוריות תחילה רק ברשת, כשהרוכשים מוזמנים לשלם כמה שבא להם. 60% מהרוכשים החליטו אמנם לא לשלם בכלל, אבל ההכנסות מ-40% שכן שילמו עלו אפילו על רווחי האלבום הקודם שלהם.

אז בפעם השמינית "הלהקה החשובה בעולם" הצליחה ליצור אלבום מאתגר, מעניין, לא קל לעיכול ולא מנסה למצוא חן. היללות של טום יורק (סקסי), האווירה הדיכאונית והצלילים החייזריים – הכל כל כך משונה אבל גם כל כך יפה. 

רדיוהד... שאפו, עשיתם את זה שוב!

lotus flower מתוך The king of limbs