יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

Good enough או זהירות! בחורה במוד שרה מקלכלן!


"אני במוד שרה מקלכלן!"... מכירים את המוד הזה? מחשבות נודדות? אובר דרמה? לעתים טיפה רחמים עצמיים? לפני כשני עשורים התופעה נקראה "מוד טוני ברקסטון" ובשנים האחרונות הנטייה היא להגדירה כ"מוד אדל".
בתור דרמה קווין לא קטנה באופן כללי ובפרט בתקופה האחרונה אני נוטה להתכנס במוד הזה יותר ויותר.
התמונה להמחשה בלבד :)


השבוע האחרון היה לא פשוט עבורי בעקבות מגוון רחב של סיבות. ולמי שהמציא את הקלישאה "צרות באות בצרורות" אני מאחלת לו &*&%*$%#!!!!
אני שונאת קלישאות... אבל אם הן לא היו נכונות בסופו של דבר הן לא היו קלישאות מה שמחייב את כולנו לבלוע רוק ולחיות איתן בשלום. ובדיוק בגלל זה אין לי מנוס אלא מלהגיד לעצמי: "הכל זה לטובה", יהיה בסיידר" ולברוח קצת לטקסטים של שרה מקלכלן.


שרה מקלכלן
רגע! בנים, אל תסגרו!! איזה קיטש הא? שרה בהחלט שוברת שיאים... אחותי, לקרוא לשיר I love you זו הפקציות בהתגלמותה.
אבל גם אני כמו כל בחורה רומנטית, פנטזיונרית, חיב"סית וכן, לעתים קרובות פקצה אוהבת לשמוע את שרה מקלכלן, בעיקר כשאני עצובה. גם אני (ואל תגידו שלא ניסיתם) אוהבת לשמוע שיר סופר-קיטשי, לעצום עיניים ולדמיין שאני בסצנה של סרט והכול דרמטי וגדול מסביבי.
שרה מקלכן

מביך לומר שגם ההיכרות שלי עם שרה היא די "פקצתית"... זה קרה בעת צפייה בסדרת הקאלט והחפירה האינסופית "פליסיטי".
שוב אני פונה לילדי שנות ה-90 פה! זוכרים שבשנות ה-90 המאוחרות התחילו לקום סדרות על בני נוער חופרים? שלא מפסיקים לנבור ברגשות, להתעסק בדימויים ולעשות מכל עכבר פיל? פליסיטי ודוסון קריק היו החלוצות של הז'אנר... אחרי זה קמה רורי גילמור ואמא שלה יימח שמן שהתגלו כדחפור האנושי בהתגלמותו...


דוסון - חופר ובוכה
בקיצור, אהבתי את פליסיטי. פליסיטי, כמו השירים של שרה מקלכן באה מאהבה.
למי שלא כל כך בקיא: פליסיטי (קרי ראסל), הבחורה והתלתלים, הייתה מאוהבת בתיכון בבן קובינגטון החתיכי, בחור שמעולם לא דיברה איתו עד טקס הסיום. מהרגע שהוא כתב לה הקדשה אישית בספר המחזור היא החליטה לנטוש את כל תוכניותיה ללימודי רפואה בקליפורניה ולנסוע בעקבותיו ל-NYU שבניו יורק.

פליסיטי ובן
קריפי... אבל עכשיו גם אפשר להבין למה התכוונתי כשאמרתי שהבחורה באה מאהבה. בניו יורק היא מגלה שלא כל הנוצץ זהב הוא ושבן הוא לא המציאה הכי גדולה מה שגורם לה לשמוע ההההההמון שרה מקלכלן :) דבר שהתבטא לחלוטין בפרקי הסדרה.


בנות גילמור - טוחנות מים
ויש בה משהו בשרה, אי אפשר להתעלם... משהו שמחובר כל כך לרגש, משהו אמיתי והכי חשוב היא שומרת על קול ייחודי וסגנון משלה לאורך השנים. בלדות מופלאות ומרגשות כמו Hold on, Fallenו-Angel הן רק חלק קטן מהרפרטואר הגדול שלה. בלדות שממיסות את ליבה הקטן של כל בחורה ממוצעת וגורמות לה לדמיין כאילו השיר נכתב בדיוק עליה וזו הגדולה של שרה ובכלל של כל זמר, כותב וביצועיסט מופלא.

בנימה באמת אופטימית... אמנם לא הייתי מאחלת לאנשים שאני אוהבת להיות עמוק במוד מקלכלן אבל אני חושבת שמידי פעם זה טוב. לי אישית המילים והמלודיות עוזרות להתחבר לעצמי, לרגשות שלי ולהבין שאני ממש לא לבד ואפילו ברגעים אלה ממש יש אנשים שמרגישים בדיוק כמוני. אני אסיים, איך לא, בקלישאה! אולי קצת קיטשית אבל מדויקת להפליא: תשתדלו לדאוג ולבחור תמיד בעצמכם, אחרי הכל זה מה שיש לכם.

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

Yes it really really really could happen או מעשה ב-Blur ואופטימיות קוסמית

תחילת הניינטיז, אצלנו בישראל הקטנה רבין מכהן כראש ממשלה וממלא את כולנו בניחוחות של תקווה ושלום, בטלוויזיה מתחילים השידורים המסחריים וברדיו שולטת דפנה דקל עם "זה רק ספורט". מי היה מאמין שעשור אח"כ היא תרקוד עם בובה כתומה ואילמת אבל את זה אני אשאיר לפוסט אחר...
בארה"ב מתחילה לתפוס תאוצה סצנת הגראנג' ואיפשהו בין לבין בממלכה הקרירה בריטניה מתחיל להתהוות ולפרוח לו זרם חדש ומקסים – הבריטפופ.
בלר, אחת מחלוצות הזרם והלהקה הבריטית האהובה עליי ביותר (אחרי הביטלס!) היא להקה מאוד מיוחדת שעברה כברת דרך רצינית במשך השנים. אני רוצה להתמקד דווקא בסוף, באיחוד הגדול שהפתיע רבים לקראת 2009.
האיחוד הזה הגיע כשאיש, כולל חברי הלהקה עצמם, לא ציפה לו. התפרקותה של בלר, 6 שנים מוקדם יותר, הייתה מכוערת וללא ספק קלישאת הפופ הכונפית ביותר. ריב של אגואים בין הסולן הכריזמטי לגיטריסט הביישן, כששנים של רגשי נחיתות, קונפליקטים אומנותיים, אלכוהוליזם ומגלומניה הגיעו לנקודת הרתיחה והרגו חברות נפש ארוכת שנים.

גרהם קוקסון (מימין) ודיימון אלברן 
דיימון אלברן (הסולן השווה) וגרהם קוקסון בני ה-13 נפגשו בבית הספר היסודי כשדיימון הקניט בפומבי את קוקסון על נעלי ההתעמלות הזולות שלו. קוקסון מיד ידע שני דברים: אחד, שמדובר בשמוק עם פה גדול, והשני, שהכי הכי בא לו לעשות איתו מוזיקה.
וכך פרחו להן חברות נפש ושותפות פורייה, עד שעשרים שנה אחרי, זה נגמר.
קוקסון גורש בבושת פנים מהלהקה במהלך הקלטת Think Tank  ובלר, לאחר שסיימה את האלבום לא שבה לפעילות משותפת.

שש השנים שחלפו לוו בציטוטים מרירים משני הצדדים, בסנוביות פומבית כלפי פרוייקטי הסולו זה של זה (למרות שה"גורילז" הייתה אחלה יציאה) ובניסיונות גישור כושלים. מבחינת הקולגות והמעריצים הכול כבר נראה אבוד, עד שפתאום הגיחה הבשורה על סיבוב ההופעות. את מסע האיחוד הרגשי הזה ושתי ההופעות בהייד פארק תיעד הסרט הדוקומנטרי המושקע והמצוין "No distance left to run" וליוו אינספור כתבות מהללות וכותרות ראשיות בעיתוני הממלכה.
אני לא יכולה שלא להתעכב על המשמעות הרגשית. יש ברעיון של שני ילדים שמתאחדים על מנת ליצור מוזיקה משהו כל כך רומנטי וקסום ויש משהו כל כך לא הרמוני בריב שהדעת מסרבת להשלים איתו. כאילו, איך משהו שנשמע כל כך טוב יכול להיגמר כל כך רע?

באופן בלתי נמנע הסיפור הזה מזכיר לי מקום וזמן אחרים בהיסטוריה של המוזיקה, והאיחוד הזה מחטט בפצע הפתוח בתודעת מרבית מחובבי המוזיקה בכל העולם: התפרקות הביטלס (טא טא טא טאאאאאאם... ניסיון ליצור קצת דרמה).
הפילוג הידוע לשמצה בין לנון ומקרטני והתפוררותה של הלהקה החשובה בעולם היא טראומה קולקטיבית של התרבות המודרנית וחתך שלעולם לא יגליד. המוח פשוט מסרב לקבל את הרעיון שמי, שבצירוף מקרים קסום ונדיר, נפגשו והפיקו אינספור מלודיות מושלמות יוכלו לסיים את יחסיהם בטונים כה צורמים.
הרצח של לנון הותיר לצערי את הפצע פעור והפך אותו למייאש. לא רק שהוא נרצח, אלא איתו נרצחה גם התקווה להרמוניה.
וכאן נכנסות ההופעות של בלר לתמונה. האיחוד החזיר קצת מהתקווה ואיחה, ממש קצת, גם את הפצע ההוא.
ג'ון לנון ופול מקרטני
זו ההשוואה היחידה שיש לי בין שתי הלהקות. מקומה של בלר בהיסטוריה של המוזיקה אינו מתקרב למעמד של הביטלס ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה. אבל את ההשפעה המוזיקלית האדירה שהייתה לקוקסון על אלברן אי אפשר לבטא ובחשיבות והאימפקט הרגשי שהיה לאיחוד אי אפשר לזלזל.

באופן ספונטאני לחלוטין ובלתי מתואם הפכו Tender ו-The Universal, לאו דווקא משיריהם המצליחים ביותר של בלר, להמנונים החד משמעיים של הופעות האיחוד. הקהל המרוגש שר אותם, ובפרט שני משפטים עיקריים מתוכם, בלופ אינסופי:
Come on, come on, come on, get through it, come on, come on, come on, love’s the greatest thing.
וזהו כוחם של המעריצים! שני השירים הללו נבחרו אינסטינקטיבית, אמוציונאלית, ללא תכנון מוקדם על ידי מסה אדירה של אנשים בעיקר בגלל המילים שהפכו למסר ולמוטו הבלתי מעורער של האיחוד. משאלת לב מוזיקלית ומנטרה נבואית שהגשימה את עצמה. בתרגום מהיר משהו בסגנון של "שחררו, תתגברו, תאהבו, תאמינו".

לסיכום, עם כל האופטימיות והלה-לה לנד שאני נוטה לחיות בה... בואו נודה רגע, האיחוד הזה לא מבטיח יצירה משותפת עתידית של בלר וגם לא מחזיר לנו את הביטלס, אבל בעולם ציני, מפוכח ומייאש שכזה, זו ללא ספק מנת אופטימיות נדירה! אז רגע לפני שאתם מרימים ידיים ומתייאשים תזמזמו  לעצמכם בראש (רצוי במבטא בריטי כי זה כיף):
Yes it really really really could happen...
חובה לצפות!









יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

Hedonism או מי מפחד מסקאנק אנאנסי?

באופן כללי אני לא הכי בעד סרטי המשך, עונות נוספות לסדרות קאלט (סליחה מראש לקורא עוז זהבי) וקאמבקים של להקות שאבד עליהן הכלח. זה פשוט מרגיש לי כאילו הרווח נעשה מניצול ציני של תחושות סנטימנטליות שלנו.
אבל, בכל כלל יש יוצא מן הכלל והאיחוד של סקאנק אנאנסי ב-2009 אחרי 8 שנות הפסקה הוא ממש לא עוד איחוד מהבוידעם. סקאנק אנאנסי הייתה באמת חסרה פה!
הסיבה לאיחוד די מצחיקה, הם היו חייבים אוסף להיטים לחברת ההקלטות שלהם והתאהבו שוב בעבודה המשותפת! 
התאהבו עד כדי כך שהם הקליטו באותה השנה שלושה שירים חדשים וחתמו אותה בטור אירופאי מוצלח.
סקאנק אנאנסי

כשמדברים על סקאנק אנאנסי אי אפשר שלא לתת את הכבוד הראוי לסקין, הסולנית המיוחדת והדומיננטית של הלהקה. סקין היא שילוב נדיר של כשרון ואופי. בעזרת הקול הכובש, הקרחת הנוצצת והצבע השוקולדי היא שוברת את כל ההגדרות הקיימות של מוסיקה, גזע ומיניות.
השיר Intellectualize my blackness מתוך אלבומה הראשון של הלהקה מ-94 עוסק במגבלות והסטריאוטיפים שסקין נאלצה להתמודד איתם בילדותה. השיר יכול להראות שגם לונדון, אותה העיר שיש בה יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת ואנשים יותר אדיבים יכולה להיות מדכאת אם נולדים בחלק "הלא נכון" שלה. הייאוש לא נעשה יותר נוח לסקין שגדלה באזור מהגרים עני בבריקסטון.
גם כשהיא התחילה לשיר ולהופיע המצב לא היה קל, חברות התקליטים ניסו לדחוף אותה למחלקת המוסיקה השחורה הממוסחרת הוויטני- יוסטונית, כי זה היה בגדר בלתי אפשרי להיות גם שחורה וגם סולנית בלהקת רוק. אבל סקין הראתה לכולם שעם טונות רצון, קסם וכישרון אפשר לשבור מיתוסים.

סקאנק אנאנסי זו מוזיקת כסאח, שלא תטעו... אבל עם זאת ההרגשה שלי היא שכל אלבום שלהם פחות כבד מקודמו.
האלבום השני Stooch קליל יותר עם להיטים כמו Hedonism ו- All I want והאלבום השלישי, האהוב עליי ביותר ואחד הדיסקים החרושים שידעה מערכת הסטריאו בחדר נעוריי הוא Post Orgasmic Chill שיצא ב-99. ללא ספק אלבום פחות זועם בו הטקסטים והדימויים המדויקים בצירוף היכולות המרגשות של סקין באות לידי ביטוי במאסטרפיסים כגון secretely, lately וכמובן you'll follow me down הגאוני.

מה גם ש- secretly מופיע בפסקול סרט טראש הנעורים המעולה "משחקי פיתוי" שם התוודעתי לראשונה לצ'ארמר הסקסי והמשקפיים מיסטר ריאן פליפה (אתנחתא קומית לבנות :)).

אחרי הפירוק של סקאנק אנאנסי ב-2001 סקין המשיכה לעשות מוסיקה לבדה. המוסיקה שלה כסולנית לוקחת כמה צעדים הצידה מהכאסח של סקאנק אנאנסי ואפשר לראות שהרבה מהשירים באלבום עוסקים בלב שבור. בשיר המדהים "Trashed" סקין מגלה נפש עדינה ופגיעה ובקליפ אפשר לראות שאפילו יש לה שיע‬ר!
אני מקווה מאוד שסקאנק אנאנסי פה כדי להישאר. חסרות להקות לא בנאליות ומרעננות, להקות עם טוויסט וייחוד בנוף המוזיקלי של ימינו. אני רוצה לסיים בציטוט הבית הראשון והפזמון של lately שאני מאוד אוהבת שמכיל בתוכו דימויים מדהימים על אהבה שבצער רב גורלה להסתיים (קצת קיטש אף פעם לא מזיק):



SOMETIMES ALL THE MOMENTS
THAT WE SAVOURED FOR THE LAST
GET CRUSHED BETWEEN THE GOOD AND BAD
FROM PRESSURES WE HAVE HAD

BUT YOU KNOW I CAN'T CONCEIVE THE DAY
WHEN FEELINGS RUN TOO HIGH
TO WORK OUT ALL THE STALE TERRAIN
EMOTIONS TRY TO HIDE, WHEN I TRY

LATELY I CAN'T SEEM TO COLOUR WHAT WE'VE LOST
IT ALL SEEMS LIKE BAD MEANS
WHEN LOVERS TURN FROM LUST
THEN I TRY, TRY TO SMOKE ALONE

יום שישי, 9 בדצמבר 2011

I saw the sign או למה אני מסרבת להאמין ש-Ace of Base נאצים

יש לי בקשה לכל ילדי שנות ה-90 פה! תנסו להיכנס לאווירה ולדמיין לעצמכם את הסיטואציה הבאה: יום שישי ויש מסיבת יומולדת לילדה מהכיתה. המסיבה מתרחשת במקלט המסריח של הבניין המשותף בו היא גרה. השעה 18:00. אתם נכנסים פנימה (יש מצב שאתם לובשים אוברול ג'ינס??), המקלט מפוצץ בלונים וקישוטים דביליים שלא מביישים סוכה בסוכות ואיך שאתם נכנסים אתם כמעט מתעוורים מהשילוב הקסום של האור האולטרא סגול, הפליקר, אורגן האורות ומכונת העשן. אתם מריחים את העשן כבר? כמובן שהכל בחסות דיג'יי מחוצ'קן בן 17 שלא מפסיק לחפור במיקרופון על זה שיש פרסים (קלטת ריקה זה לא פרס בנאדם!). אתם מסתובבים במקלט הקטן, כולם עדיין עומדים בצדדים, אף אחד לא רוקד עוד. אתם הולכים לשולחן בצד שעמוס כל טוב, ממש בחירתה של סופי: חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ או חצי פיתה בלי כלום... זה מה יש תתמודדו! כל הבנות גבוהות בצורה היסטרית אבל גם עקומות בצורה היסטרית עם גשר על השיניים, מכנסיים שמגיעים עד הציצים אבל בלי הציצים וכל הבנים גמדים עם תסרוקת צלחת על הראש. אתם איתי? עכשיו מגיע ההיי לייט – ברקע מתנגן שיר של ה-להקה של מסיבות האנדרגראונד הטובות ביותר של הניינטיז. עוד לפני שחלמו על הברקפסט קלאב ולפני שהתחילו לאלף את החתול והכלב. אני מדברת על לא אחרת מ-Ace of fucking Base!

אני באמת לא צינית, יש לי נפש נוסטלגית ורומנטית. כמה שהתקופה הזאת נראתה לי קשה מנשוא ושאלות תהומיות כמו "הוא אוהב אותי?" או "הוא מאוהב בי?" או "מתי הוא יציע לי חברות כבר?" היו כל עולמי, הייתי חוזרת לימים האלה ובגדול.
אייס אוף בייס מזכירה לי את ניחוחות העבר. כשאני שומעת את happy nation אני צוחקת לעצמי כי אני נזכרת בבנים שניסו להפחיד אותנו בהפסקה וסיפרו לנו  שתחילת השיר זה בעצם צפירה ושבעצם הם שרים "בינתיים אני אהרוג אתכם, הייתי כאן לפני כולם" ואם שומעים את השיר מהסוף להתחלה אז הם בעצם אומרים "אני שונא יהודים", על העטיפה יש צלב קרס והסולן אחיין של אחות של הגיס של היטלר. אחחחח איזו תקופה של תמימות :)
All that she wants, The sign, Wheel of fortune כולם נשמעים קצת אותו הדבר אבל כולם גורמים לי לרקוד כמו מפגרת ולדמיין שיש מסביבי מעגל של ילדים בני 10.

בתוך מעטה הטראשיות הניינטיזי, אייס אוף בייס נחשפת כפנינת פופ על-זמנית!
ולהוכחה קבלו את הסיפור הבא שהתגלה לידיי: אולף אקברג ויונאס ברגן, שני המפיקים שהמציאו את המותג "אייס אוף בייס" איבדו את זה לגמרי בשנת 2009. הם שמעו את "אלחנדרו" של ליידי גאגא וזיהו בו את הקאבר שלהם לקלאסיקת הרגאיי "Don't Turn Around". בעוד הם פרשו עקב תחושת חוסר רלוונטיות, הם צפו בליידי גאגא מתניעה מחדש את השיר שלהם, מוסיפה לו מלתחה אקסצנטרית ופעילות אינטראקטיבית כמו שרק גאגא יודעת והופכת אותו ללהיט ענק. במקביל הם קראו שקייטי פרי מעריצה אותם ועוד מכונות פופ משומנות רבות שלאט לאט הודו בכך.
זה לא מקרי, אייס אוף בייס היא אחת הלהקות הכי משפיעות על הצליל של הפופ בשנים האחרונות. היא הייתה להקת היורו-פופ הראשונה שהצליחה בגדול גם בארצות הברית, וכעת, כשהצליל שהנחילה לפני עשור וחצי נהפך לתו התקן של הפופ המסחרי העכשווי, אקברג וברגן הרגישו שהגיע הזמן לחלוקת דיבידנדים מחודשת. זה קרה בשנת 2010 בדמות האלבום "The Golden Ratio". כיאה לעידן הריאליטי של ימינו, הזמרות המקוריות הוחלפו בשתי בוגרות "כוכב נולד" השוודי (עצוב) אבל האבסורד הוא שהאלבום הוא לופ אחד גדול! אייס אוף בייס מושפעים בו מקייטי פרי,ליידי גאגא, קשה ובריטני שבעצמן הושפעו (כלומר, המפיקים שאיתם הן עובדות) מאייס אוף בייס.
מלכת פופ - קייטי פרי

המלכה האם - גאגא





אייס אוף בייס בימים הטובים
מצד אחד, משמח אותי לגלות שנוסחת הקסם שעבדה לפני יותר מעשור פועלת גם היום אך מצד שני, חבל שלא הכל פשוט כמו בימי מסיבות המקלטים, חבל שעכשיו אנחנו כל כך שטחיים וזקוקים לתיווך של ספק זמרות ספק מתערטלות אמריקאיות (לא רוצה להכליל) כדי לצרוך פופ טהור ונקי כמו שצריך.
אני הולכת להכין לי איזה חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ ולשמוע משהו טוב :)








יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

Shiny happy people או R.E.M ועדנה המורה לפסנתר

אם יש להקה שתמיד מעלה חיוך על פניי זו ללא ספק R.E.M. הזיכרון הראשון שלי מהם הוא בגיל 7, חזרתי מבית הספר, עשיתי שיעורים כמו ילדה חננה טובה וראיתי קצת טלוויזיה בחדר של ההורים שלי (זה היה לפני התקופה שלכל ילד בן שנתיים היתה טלויזיה בחדר, לפטופ או אייפד במקרה הטוב). בין תוכנית לתוכנית בערוץ הראשון עלה לפתע קליפ שמיד ריתק אותי למסך. זה היה הקליפ הכי צבעוני ומגניב שראיתי של השיר shiny happy people. מייקל סטייפ, סולן הלהקה קופץ ללא הכרה בחליפה צהובה וכובע צהוב לראשו, לידו סולנית אדמונית עם שמלה אדומה ומבריקה ושפתון בוהק (עד היום אין לי מושג מי זאת) וברקע קיר עמוס גרפיטי צבעוני מלא בציורים שמחים. כולם קופצים, כולם רוקדים, כולם מחייכים ומחזיקים ידיים כאילו אין צרות בעולם.

כעבור כמה חודשים הלכתי לחברה ומהחדר של אחותה הגדולה שמעתי לפתע שוב את אותו השיר. דפקתי בנימוס על הדלת ונשארתי איתה בחדר עד ששמעתי כמעט את כל הקלטת. לימים הבנתי שזו קלטת פיראטית של האלבום out of time שיצא ב-91. התחננתי ממנה שתלווה לי את הקלטת שנשארה אצלי עד עצם היום הזה :)
הקלטת הייתה מלאה ראשי תיבות וקשקושים בטיפקס ולורדים צבעוניים כמו הלוגו של MTV, R.E.M FOREVER וכדו'. אני זוכרת איך התמלאתי גאווה והרגשתי גדולה ומאגניבה כשהייתי מכניסה לטייפ בחדרי את הקלטת ומקשיבה. הקשבתי לקלטת בלי סוף וכך התאהבתי בשאר השירים מתוכה כגון near wild heaven,
 radio song ו - losing my religion.

באותם הימים הייתי בחוג פסנתר אצל עדנה, מורה לפסנתר ושכנה מהבית ממול. זה היה אחד מיני המון חוגים שהייתי רשומה אליהם בתקופה הזו של חיי. אז מה היה לנו? בלט, דרמה, טבע, מחשבים, מלאכה, מחול, תכשיטנות (כן, יש דבר כזה...) וכמובן פסנתר. עד עכשיו אני לא מבינה איך החזקתי בשיעורי פסנתר כמעט 5 שנים אמנם עם אצבעות של פסנתרנית אבל בלי טיפת קואורדינציה בידיים. לכן המזכרת היחידה שלי מכל הרזומה המפואר שלי בפסנתר היא היכולת לנגן את המנגינה והליווי מתוך הסרט "ביג" (כשטום הנקס מנגן בעזרת הרגליים על אורגן הרצפה המפורסם בחנות הצעצועים שוורץ שבניו יורק). וגם זה כשכל יד בנפרד!

בתור חובבת מוזיקה צעירה התאכזבתי מאוד לגלות שכל השירים שאני לומדת לנגן הם שירים שאינני מכירה... אז מזה שווה בכלל?! וסליחה מראש למוצארט ושופן.
הודעתי לאמא שלי: "זהו! אני רוצה לפרוש! עם כל הכבוד לעדנה השכנה החביבה, אני עם הפסנתר גמרתי!". אמא שלי והיצירתיות הכה אופיינית שלה הציעה לי פשוט לדבר עם עדנה ולהסביר לה שאני רוצה ללמוד לנגן שירים שאני יותר אוהבת ומתחברת אליהם. וכך היה! כולי מרוגשת, לקחתי את הקלטת הלוהטת של r.e.m שלי, כיוונתי אותה ל-shiny happy people ויצאתי למשימה המיוחלת בביתה של עדנה.

בכל פעם כשהגעתי אליה, עדנה בדיוק הייתה מסיימת לצפות ב"מסע בין כוכבים" ומתפנה אליי ובכל פעם מחדש שאלה אותי אם גם אני במקרה צופה בזה וכשאמרתי שלא היא תמיד הייתה אומרת "חבל"...
הודעתי לה בחגיגיות: "היום באתי עם יוזמה חדשה! הבאתי קלטת עם שיר שאני אוהבת במיוחד ואני רוצה שתלמדי אותי לנגן אותו!". אני זוכרת את המבט המודאג בעיניה של עדנה :)
התחלנו להאזין לשיר ביחד, ומי שמכיר את השיר יודע שהשניות הראשונות בתחילתו ממש לא
מייצגות את ההמשך שלו. מדובר בהתחלה קלאסית למדיי ונעימה, אלו היו כמה שניות שעדנה חייכה אליי באושר וגאווה עד שהגיטרות והתופים הופיעו ואז היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.

אני חושבת שעדנה יצאה מזה איכשהו עם תירוץ כי עד היום אני עדיין לא יודעת לנגן את shiny happy people. עברו 20 שנה... אבל אף פעם לא מאוחר מידי. מעניין מה שלום עדנה...

Let me entertain you או רובי ויליאמס והאמת מאחורי תיאורית הבאד בויז

אפשר להגיד המון דברים על רובי ויליאמס. הוא פרובוקטיבי, מטורף, וולגרי, מגלומן, צומי, באד בוי, ובעברו כמובן ההתמכרויות הטיפוסיות לאלכוהול וסמים. הכל אמת לאמיתה אבל אי אפשר להכחיש שזה גם סוד הקסם שלו ובדיוק בגלל זה הוא אחד הגברים האולטימטיביים והמוכשרים בסביבה.

רק כדי לסבר את האוזן (או את העין) רובי נחשב לזמר הסולו שמכר הכי הרבה תקליטים בבריטניה אי פעם. ואם זה לא מספיק, הוא אפילו נכנס לספר השיאים של גינס לאחר שבסיבוב הופעות עולמי שלו ב-2006 נמכרו יותר מ-1.6 מיליון כרטיסים ביום אחד!

האלבום האהוב עליי במיוחד הוא דווקא אלבום הסולו השני של רובי I've been expecting you שיצא ב-98. אלו היו ימי חטיבת הביניים העליזים (טוב, לא באמת עליזים), הימים בהם רוב הזמן אני וחבריי בני גילי לא היינו כמעט בבית ואת זה אני אומרת עם המון כאב בניגוד לעידן של היום...
נהגתי ללכת עם חברות לעיתים תכופות למרכז העיר ראשל"צ (עיר הולדתי, מה לעשות) ולקניון רוטשילד כדי לרכוש דיסקים. את האלבום הזה כמובן שרכשתי ואני זוכרת שהקשבתי לו ללא הפסקה. מלודיות מדהימות כמו no regrets, strong ו- She's the one בצירוף הקול הכל כך מדויק של רובי יצרו אלבום נהדר, מיוחד ומרגש עבורי.

טייק ד'את היא חלק חשוב וניכר בקריירה של רובי אבל אני לא מעוניינת להתייחס אליהם וממש לא בגלל שאני לא מעריכה אותם. אני רוצה להתמקד ברובי הסוליסט, פוסט טייק ד'את שהוא ללא ספק רובי יותר בוגר, מפוכח וסקסי.

ההצלחה של קריירת הסולו של רובי היא די פרדוקס. מי היה מאמין שכל השנים בהן עמל לתחזק את תדמית הבריטי השובב יביאו לכך שדווקא הבלדה הקיטשית והמרגשת angels מתוך אלבומו הראשון Life thru a Lens תעשה בשבילו את העבודה ותזניק אותו למעמד של כוכב.
מה שמקשר אותי סופסוף לנקודה החשובה מכל בתיאוריית הבאד בויז שלי: זה, רבותיי הגברים, בדיוק הפרדוקס שלא הרבה מכם מבינים. אנחנו הנשים לא אוהבות שחור או לבן – גוד בוי מפנק או באד בוי מתעלל. נשים רוצות בחור טוב ונחמד, באמת שכן, אבל בחור שהיה יכול להיות ילד רע. כי אין כמו גבר מחוספס שאוהב לדבר על הרגשות שלו או גבר אגרסיבי שלא מתבייש לבכות בסרט של דיסני.
זה לא כזה פשוט, גם לי לקח המון זמן להבין שמה שאני צריכה זה בעצם אפור ולא שחור (למרות ששחור מרזה)... גם אצלי עד לא מזמן המיתוס נשבר כשחשבתי שהעולם מתחלק לברנדון וולשים ודילן מקיים. כעת ממרום גילי אני מבינה שאנחנו צריכות למצוא את השילוב והאיזון בין השניים כדי להיות מאושרות. אז אולי יש סיכוי עם רובי?





I'm still alive או איך אני ופרל ג'אם התאהבנו

אמנם בתחילת שנות ה-90 אני הייתי בתחילת דרכי בבית ספר יסודי אבל בתור מכורה לקליפים בMTV יש אימג' אחד שאני לא שוכחת מתוך קליפ ושיר המופת Even Flow של פרל ג'אם מהאלבום Ten.
קהל עצום של אלפי אנשים צורחים, ידיים מתנופפות באוויר לפי קצב דיסטורשן הגיטרות והתופים, כמה צעירים ללא חולצה קופצים עם גיטרות וסולן צעיר, מלא שיער ומלא כריזמה מטפס אל היציע ומזנק אל עבר אלפי הידיים של הקהל ונסחף אל תוך ההמון הדביק והאוהב הזה. האימג' הזה לדעתי מייצג יותר מכל את פרל ג'אם, אחת מחלוצות הגראנג' ואחת הלהקות האהובות עליי באופן אישי.

קצת היסטוריה: לא הרבה זמן קודם לכן, אהוב ליבי, אדי ודר הצעיר, מגודל השיער ויפה התואר, עבד כמתדלק וגלש להנאתו בחופי סאן דייגו. במקביל אליו, אי שם בסיאטל, בירת הגראנג', להקת Mother Love Bone  התפרקה לאחר מותו של אנדרו ווד, סולן הלהקה, ממנת יתר של הרואין. חבריה, ג'ף אמנט וסטון גוסארד לא ויתרו על הסיכוי להשתלב בתעשיית המוזיקה והתחילו לנגן עם חברם הגיטריסט מייק מקרדי. יחד הם יצרו קלטת בת חמישה שירים ושלחו אותה לחברים כדי למצוא סולן ומתופף. ודר, שקיבל את הדמו, הקשיב ללחנים, יצא לגלוש והמילים פשוט הגיעו ממעמקי הים והנשמה. הוא טס לסיאטל וכך נולדה פרל ג'אם ואלבום הבכורה שלה, Ten, שיצא לאוויר העולם באוגוסט 91.

השנה, כמחווה לאלבום המופת בן העשרים יצא לאקרנים הסרט Twenty שבו מתעד הבמאי המוערך קמרון קרואו ("ג'רי מגווייר","ונילה סקיי") את דרכה של להקת פרל ג'אם במשך 20 שנות פעילותה. בתור מעריצה מושבעת לא יכולתי שלא לצפות בו וליהנות מכל רגע. לדעתי, הסרט עשוי לגרום גם למי שאדיש לפרל ג'אם להעריך אותה לראשונה, לגלות פנים חדשות ולהתאהב במוזיקה.



הסרט מסתיים בקליפ מרגש, מלא אנרגיה, דיסטורשן, זיעה ועוצמה. למשך כמה דקות מפסיקים הדיבורים, הראיונות והקריינות, ואת המסך ממלא ההמנון הבלתי מעורער של הלהקה "Alive" המורכב ממאש אפ של עשרות מופעים בעשרות ארצות בשנים שונות ובאורכי שיער שונים של אדי.
לדעתי, זו העדות החזקה ביותר לכוחה הבלתי מעורער של הלהקה, שמתעקשת ומצליחה להישאר וליצור ביחד למרות השנים שחלפו, השחיקה והמתחים שתמיד מלווים קבוצה של אנשים יצירתיים. היא עדיין כאן, זועקת "I'm still alive" ומזנקת אל הזרועות המושטות של הקהל.
מוסר השכל: תזמזמו את Alive ברגעים קשים ותראו איך זה עובד :)

 pearl jam - alive

 pearl jam - black בונוס




About a girl או איפה אתם הייתם כשקורט קוביין התאבד?

האמת שיצא לי לחשוב הרבה על קורט קוביין, סולן נירוונה ב-1.10.11, היום בו חגגתי יומולדת 27. גם אני נפלתי בפח הנדוש של מחשבות על "מועדון 27", המועדון הנחשק אליו התקבלו כמה מהמוחות היצירתיים ביותר כמו ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון וטובים ורבים (מלחיץ משהו). לא בגלל שאני כמוהם עוסקת ברוק מרדני ועושה סמים ללא היכר אלא בגלל שהמספר הזה גרם לי לחשוב על כמה קצרים יכולים להיות החיים לפעמים. וכיאה לי לא יכולתי לעבור את היום מבלי שיעלו לי תהיות פילוסופיות של מי אני, מה אני ולאן הגעתי עד היום...

 

בחזרה לקורט... קורט קוביין, זמר וכותב שירים מוכשר, מנהיג להקה כריזמטי וכוכב רוק מיוסר שעלה מעוני לגדולה, הוא בדיוק מה שהיה דרוש לסצנת הגראנג' של אותן השנים.

הפנים המלאכיות והקול החרוך היו סימן ההיכר של מנהיג הלהקה שהחזירה את התשוקה לעיניהם של חובבי הרוק האלטרנטיבי.



שנת 1991 (ללא ספק ה-שנה של המוזיקה) הביאה את הפריצה המיוחלת בדמות אלבום האולפן השני של הלהקה Nevermind שהגיע עד מהרה למעמד פלטינה. אני חושבת שאף אחד לא באמת האמין שנירוונה יכתבו מחדש את יחסי הכוחות בין המיינסטרים לבין השוליים. לנירוונה היו טונות של כישרון ומזל, הם עבדו עם חברת תקליטים שהאמינה שאפשר לעשות דברים אחרת ולהחתים אמנים בעלי דרך חברתית-מוסיקלית שונה ולא רק נערי פוסטר וגם מפיק מוסיקלי מבריק (בוץ' ויג) שהצליח לשכנע את קורט קוביין לתרגם את הטקסטים הכבדים והרוח הפנקיסטית לשפה שתדבר להמונים.

בפעם הראשונה ששמעתי את "Smells Like Teen Spirit" השיר הפותח את האלבום והסינגל שהפך את נירוונה לפרצוף של MTV בשנות ה-90 נראה לי שהבנתי כיצד התרגש הדור של ההורים שלי מהביטלס, הסטונס או לד זפלין. זה היה רגע מכונן בתור חובבת מוזיקה צעירה שכמותי. הקלטתי את השיר והקשבתי בזהירות למילים ולא הפסקתי להתרגש.

בשבועות האחרונים חזרתי לשמוע קצת את ""Nevermind הוא עדיין נשמע מצוין, אבל חלק חשוב מהכיף של ההאזנה החוזרת הוא להיזכר במה ובמי שהיית אז ובכלל בתקופה הנפלאה הזו שאני כה מתרפקת עליה של שנות ה-90. כיום, אני מודה, קשה לי להתרגש ממוסיקה כמו שהתרגשתי בחדר ילדותי.

לא תהיה עוד שנה כמו 1991 לרוק, וכנראה שגם לא יכתבו יותר תקליטים שישפיעו (וימכרו) כמו Nevermind והידיעה הזו אפילו מבאסת יותר מהמוות של קורט קוביין. מוות שהפך אותו ב-1994 לאייקון שהוא משמש עד היום למיליוני צעירים חובבי רוק בעולם. מוות שתרם רבות להפיכת "Nevermind"  לתקליט העצום שהוא. כן, גם אחרי 20 שנה.



 
about a girl - השיר האהוב עליי ביותר מתוך האנפלאגד