Yes it really really really could happen או מעשה ב-Blur ואופטימיות קוסמית

תחילת הניינטיז, אצלנו בישראל הקטנה רבין מכהן כראש ממשלה וממלא את כולנו בניחוחות של תקווה ושלום, בטלוויזיה מתחילים השידורים המסחריים וברדיו שולטת דפנה דקל עם "זה רק ספורט". מי היה מאמין שעשור אח"כ היא תרקוד עם בובה כתומה ואילמת אבל את זה אני אשאיר לפוסט אחר...

בארה"ב מתחילה לתפוס תאוצה סצנת הגראנג' ואיפשהו בין לבין בממלכה הקרירה בריטניה מתחיל להתהוות ולפרוח לו זרם חדש ומקסים – הבריטפופ.

בלר, אחת מחלוצות הזרם והלהקה הבריטית האהובה עליי ביותר (אחרי הביטלס!) היא להקה מאוד מיוחדת שעברה כברת דרך רצינית במשך השנים. אני רוצה להתמקד דווקא בסוף, באיחוד הגדול שהפתיע רבים לקראת 2009.

האיחוד הזה הגיע כשאיש, כולל חברי הלהקה עצמם, לא ציפה לו. התפרקותה של בלר, 6 שנים מוקדם יותר, הייתה מכוערת וללא ספק קלישאת הפופ הכונפית ביותר. ריב של אגואים בין הסולן הכריזמטי לגיטריסט הביישן, כששנים של רגשי נחיתות, קונפליקטים אומנותיים, אלכוהוליזם ומגלומניה הגיעו לנקודת הרתיחה והרגו חברות נפש ארוכת שנים.

גרהם קוקסון (מימין) ודיימון אלברן 

דיימון אלברן (הסולן השווה) וגרהם קוקסון בני ה-13 נפגשו בבית הספר היסודי כשדיימון הקניט בפומבי את קוקסון על נעלי ההתעמלות הזולות שלו. קוקסון מיד ידע שני דברים: אחד, שמדובר בשמוק עם פה גדול, והשני, שהכי הכי בא לו לעשות איתו מוזיקה.

וכך פרחו להן חברות נפש ושותפות פורייה, עד שעשרים שנה אחרי, זה נגמר.

קוקסון גורש בבושת פנים מהלהקה במהלך הקלטת Think Tank  ובלר, לאחר שסיימה את האלבום לא שבה לפעילות משותפת.

שש השנים שחלפו לוו בציטוטים מרירים משני הצדדים, בסנוביות פומבית כלפי פרוייקטי הסולו זה של זה (למרות שה"גורילז" הייתה אחלה יציאה) ובניסיונות גישור כושלים. מבחינת הקולגות והמעריצים הכול כבר נראה אבוד, עד שפתאום הגיחה הבשורה על סיבוב ההופעות. את מסע האיחוד הרגשי הזה ושתי ההופעות בהייד פארק תיעד הסרט הדוקומנטרי המושקע והמצוין "No distance left to run" וליוו אינספור כתבות מהללות וכותרות ראשיות בעיתוני הממלכה.

אני לא יכולה שלא להתעכב על המשמעות הרגשית. יש ברעיון של שני ילדים שמתאחדים על מנת ליצור מוזיקה משהו כל כך רומנטי וקסום ויש משהו כל כך לא הרמוני בריב שהדעת מסרבת להשלים איתו. כאילו, איך משהו שנשמע כל כך טוב יכול להיגמר כל כך רע?

באופן בלתי נמנע הסיפור הזה מזכיר לי מקום וזמן אחרים בהיסטוריה של המוזיקה, והאיחוד הזה מחטט בפצע הפתוח בתודעת מרבית מחובבי המוזיקה בכל העולם: התפרקות הביטלס (טא טא טא טאאאאאאם... ניסיון ליצור קצת דרמה).
הפילוג הידוע לשמצה בין לנון ומקרטני והתפוררותה של הלהקה החשובה בעולם היא טראומה קולקטיבית של התרבות המודרנית וחתך שלעולם לא יגליד. המוח פשוט מסרב לקבל את הרעיון שמי, שבצירוף מקרים קסום ונדיר, נפגשו והפיקו אינספור מלודיות מושלמות יוכלו לסיים את יחסיהם בטונים כה צורמים.
הרצח של לנון הותיר לצערי את הפצע פעור והפך אותו למייאש. לא רק שהוא נרצח, אלא איתו נרצחה גם התקווה להרמוניה.

וכאן נכנסות ההופעות של בלר לתמונה. האיחוד החזיר קצת מהתקווה ואיחה, ממש קצת, גם את הפצע ההוא.

ג'ון לנון ופול מקרטני

זו ההשוואה היחידה שיש לי בין שתי הלהקות. מקומה של בלר בהיסטוריה של המוזיקה אינו מתקרב למעמד של הביטלס ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה. אבל את ההשפעה המוזיקלית האדירה שהייתה לקוקסון על אלברן אי אפשר לבטא ובחשיבות והאימפקט הרגשי שהיה לאיחוד אי אפשר לזלזל.

באופן ספונטאני לחלוטין ובלתי מתואם הפכו Tender ו-The Universal, לאו דווקא משיריהם המצליחים ביותר של בלר, להמנונים החד משמעיים של הופעות האיחוד. הקהל המרוגש שר אותם, ובפרט שני משפטים עיקריים מתוכם, בלופ אינסופי:

Come on, come on, come on, get through it, come on, come on, come on, love’s the greatest thing.

וזהו כוחם של המעריצים! שני השירים הללו נבחרו אינסטינקטיבית, אמוציונאלית, ללא תכנון מוקדם על ידי מסה אדירה של אנשים בעיקר בגלל המילים שהפכו למסר ולמוטו הבלתי מעורער של האיחוד. משאלת לב מוזיקלית ומנטרה נבואית שהגשימה את עצמה. בתרגום מהיר משהו בסגנון של "שחררו, תתגברו, תאהבו, תאמינו".

לסיכום, עם כל האופטימיות והלה-לה לנד שאני נוטה לחיות בה... בואו נודה רגע, האיחוד הזה לא מבטיח יצירה משותפת עתידית של בלר וגם לא מחזיר לנו את הביטלס, אבל בעולם ציני, מפוכח ומייאש שכזה, זו ללא ספק מנת אופטימיות נדירה! אז רגע לפני שאתם מרימים ידיים ומתייאשים תזמזמו  לעצמכם בראש (רצוי במבטא בריטי כי זה כיף):

Yes it really really really could happen...

חובה לצפות!